הרבה זמן לא בכיתי בזמן שירת התקווה
יום הזכרון תמיד קשה לי וכל שנה שעוברת, מעבר לשכול והאזכרה הקבועה והבכי, מצטרפים עוד ועוד.
אני מרגיש שאני חופר לעצמי ולכולם על הדרך והתהליך שלי כאילו זה הדבר היחיד החשוב בעולם אבל הכלים שלי להתמודדות גדלו והצטמצמו בו זמנית.
זה יום זכרון/ עצמאות ראשון בלי אלכוהול. אני מת להתמסטל. איכשהו. אני מוצף ומתמודד אבל אני פשוט לא יכול לצאת היום ספציפית מהלופ המחשבתי שאני חייב לדפוק את הראש.
אני לא אשתה, אני לא אעשן, אולי קצת אריח, כנראה שאהיה בבית, ואתמודד עם הדחף הזה
אבל אני חייב להכניס לעצמי בלוז מתישהו איזה יום להתפרק ולמצוא דרך להתמסטל שלא תחזיר אותי ללופ ההרסני
באופן מפוכח אני יכול להגיד שהצורך להתמסטל הוא עצמו הלופ ההרסני אבל אני מנצח אותו